מה הם זמני היום

היום ההלכתי נמדד לפי השמש

רוב הזמנים שבהם עוסקת ההלכה - תחילת זמן קריאת שמע, סוף זמנה, זמן התפילה, זמני המנחה וסיום היום - אינם נקבעים לפי שעון אחיד, אלא לפי מצבה של השמש ביחס לאופק במקום שבו האדם נמצא. לכן הזמנים משתנים מיום ליום, ומשתנים גם בין יישוב ליישוב.

ההבדל בין יישובים אינו רק בקו האורך. גם קו הרוחב משפיע - ככל שמתקרבים לקטבים, משך הזמן שבין עלות השחר להנץ מתארך. גם בתוך ארץ ישראל יש הבדל: בצפת, הצפונית יותר, ההפרש בין עלות השחר להנץ ארוך בכדקה וחצי לעומת ירושלים.

שעות זמניות

כשההלכה אומרת "שלוש שעות" או "ארבע שעות", אין הכוונה לשעות של שישים דקות. מחלקים את משך היום לשנים עשר חלקים שווים, וכל חלק נקרא שעה זמנית. בקיץ, כשהיום ארוך, השעות ארוכות; בחורף הן קצרות.

מכאן שסוף זמן קריאת שמע אינו נופל באותה שעה בכל השנה, וגם לא באותה שעה בכל מקום.

מהיכן מתחילים למדוד את היום

כאן נחלקו הפוסקים. לשיטת המגן אברהם, שעות היום הן שעות האור, והמדידה היא מעלות השחר ועד חשכה גמורה. לשיטת הגר״א המדידה היא לפי השעות שהשמש נראית, מזריחת החמה ועד שקיעתה.

ההבדל אינו תיאורטי: לפי המגן אברהם היום מתחיל מוקדם יותר, ולכן סוף זמן קריאת שמע ותפילה לפי שיטתו מוקדם יותר. בירושלים ההפרש בין שתי השיטות בסוף זמן קריאת שמע הוא כ־39 דקות בימי ניסן ותשרי, וכ־48 דקות בשיא הקיץ.

שני הזמנים מוצגים באתר זה זה לצד זה, כפי שהם מופיעים בלוחות.