הפסיפלורה גדלה על מטפס, והברכה עליה היא בורא פרי האדמה ולא בורא פרי העץ. ההלכה מונה אותה במפורש ברשימה של הפירות שנראים כפרי עץ ואינם.
על פסיפלורה מברכים בורא פרי האדמה.
הברכה האחרונה על פסיפלורה היא בורא נפשות, כשאוכלים בשיעור המחייב.
הרשימה המפורשת
פניני הלכה, בהערה על ההגדרה של עץ, מונה את הפירות האלה יחד: "מובן מדוע מברכים אדמה על בננות, חצילים, פלפלים, פפאיה ופסיפלורה, וכן אין להם דין ערלה, הואיל והגזע שלהם אינו מתעצם משנה לשנה אלא או נוצר מחדש או נחלש".
כלומר לא מדובר בהשערה או בהיקש. הפסיפלורה נזכרת בשמה.
הקשר בין ברכה לבין ערלה
המבחן שקובע את הברכה הוא אותו מבחן שקובע אם לפרי יש דין ערלה - האיסור לאכול מפירות עץ בשלוש שנותיו הראשונות.
לכן ההלכה כורכת אותם יחד: מה שאינו עץ לעניין ברכה, אינו עץ גם לעניין ערלה. זו עקביות ולא צירוף מקרים.
הפסיפלורה על הצלחת
חוצים את הפרי ואוכלים את התוכן בכפית. הזרעים נאכלים יחד עם הציפה והם חלק מהפרי, ואין צורך בברכה נפרדת עליהם.
מיץ פסיפלורה, לעומת זאת, כפוף לכלל המיצים: פרי שנסחט והפך למשקה יורד לברכת שהכל.
פסיפלורה בקינוח ובמיץ
תוכן הפסיפלורה שמפוזר על קינוח או על יוגורט הוא תוספת טעם, והוא טפל למנה. אין מברכים עליו בנפרד.
פסיפלורה שנסחטה למשקה יורדת לברכת שהכל, ככל מיץ פירות. ומי שאוכל את הפרי עצמו בכפית, מתוך הקליפה - מברך בורא פרי האדמה.
המקורות
- פניני הלכה ברכות ח, ב הערה - הרשימה שבה נזכרת הפסיפלורה בשמה
- פניני הלכה ברכות ח, טו - מיצי פירות
- פניני הלכה ברכות ח, ה - גרעינים הנאכלים עם הפרי
