על לימונדה מברכים שהכל נהיה בדברו. זה נכון ללימונדה ביתית מלימונים סחוטים, ללימונענע ולמשקה מוכן מהמדף.
על לימונדה מברכים שהכל נהיה בדברו.
הברכה האחרונה על לימונדה היא בורא נפשות, כשאוכלים בשיעור המחייב.
שני נימוקים שמובילים לאותה ברכה
הראשון: לימונדה היא בעיקרה מים עם טעם. מים שנשתים לצמא ברכתם שהכל, וזו הברכה הכללית לכל משקה שאין לו ברכה מיוחדת.
השני: גם החלק הסחוט שבה כפוף לכלל המיצים - פרי שנסחט והפך למשקה יורד לברכת שהכל.
שני הנימוקים מגיעים לאותה מסקנה, ולכן אין כאן ספק מעשי.
לימונענע ולימונדה עם פירות
עלי נענע במשקה נועדו לתת טעם, והם טפלים למשקה. אין מברכים עליהם בנפרד.
לימונדה שיש בה חתיכות פרי ממשיות שאוכלים אותן - החתיכות עצמן הן מאכל, ואם אוכלים אותן כמאכל יש לברך עליהן את ברכתן.
למה לא מברכים על הלימון עצמו
הלימון הוא פרי עץ, אבל אין רגילים לאכול אותו בפני עצמו - הוא משמש להטעים.
זה אותו כלל שההלכה מנסחת בשום: מאכל שתמיד טפל למאכל אחר ותפקידו לתת טעם, איבד את מעמדו הייחודי כפרי.
לימונדה קפואה וברד
לימונדה קפואה שנטחנה עם קרח היא עדיין משקה שנשתה, ולכן ברכתה שהכל נהיה בדברו.
העניין המעניין הוא בברכה האחרונה: כדי לברך אחרי שתייה צריך לשתות רביעית ברציפות, וברד שנאכל בכפית לאט לאט לא בהכרח עומד בתנאי הזה. מי שרוצה להימנע מהספק יכול לאכול או לשתות משהו נוסף שברכתו האחרונה בורא נפשות, ולפטור בכך את שניהם.
המקורות
- פניני הלכה ברכות ח, טו - מיצי פירות
- פניני הלכה ברכות ח, ג - "וכן השותה מים לצמאו מברך שהכל"
- פניני הלכה ברכות ח, יד - מאכל שאין אוכלים אותו בפני עצמו
